מדריך צילום אודישן עצמי, ביתי באמצעות הסמארטפון: כך תבלטו

אתם פותחים את המייל, הלב מתחיל לדפוק קצת יותר מהר, והנה זה שם: זימון לאודישן.

אבל רגע, בניגוד לעבר, אתם לא צריכים לנסוע לתל אביב, לחפש חניה, לשבת בחדר המתנה לחוץ עם עוד עשרות נבחנים שדומים לכם שתי טיפות מים.

הפעם, הבקשה היא פשוטה לכאורה: "נא לשלוח סלף טייפ  עד יום חמישי בצהריים".

מצד אחד איזו הקלה! אתם בבית שלכם, בסביבה הבטוחה שלכם.

מצד שני הפאניקה מתחילה לחלחל.

איך מצלמים? איפה מעמידים את הטלפון? מה עושים עם התאורה בחדר? ומי לעזאזל הולך לקרוא איתי את הטקסט, אמא שלי שמעולם לא עמדה על במה?

אנחנו מבינים את הלחץ הזה לחלוטין.

מהניסיון שלנו בבימת הנוער, אחרי שליווינו אלפי תלמידים מאז שנת 2000, ראינו איך תעשיית המסך עברה מהפכה של ממש.

היום, אודישן מצולם מהבית הוא כרטיס הכניסה שלכם לתעשייה.

זה לא משנה אם אתם תלמידים ותיקים שלנו מסניפי כפר סבא, אם הגעתם מהוד השרון, הרצליה או רעננה הכללים של הסלף טייפ חלים על כולם.

במדריך המקיף הזה, אנחנו הולכים לפרק עבורכם את כל התהליך, צעד אחר צעד.

אנחנו נהפוך את הסמארטפון שלכם לאולפן צילומים, ואת הסלון שלכם לבמה שבה תוכלו לזרוח, כי אנחנו מאמינים שגם אתם יכולים להיות.

למה סלף טייפ הפך לסטנדרט החדש בתעשיית המשחק?

כדי להבין איך לנצח את המשחק, צריך להבין למה החוקים השתנו.

בעבר, מלהקות היו שוכרות סטודיו, מזמינות עשרות שחקנים, ומקדישות ימים שלמים לשלב הסינון הראשוני.

היום, הטכנולוגיה מאפשרת להן לצפות במאות סרטונים ביום אחד בלבד.

הסלף טייפ (אודישן עצמי) חוסך זמן, חוסך כסף למפיקים, ומאפשר לראות מגוון רחב הרבה יותר של כישרונות מכל רחבי הארץ.

עבורכם, השחקנים הצעירים, מדובר בהזדמנות פז אמיתית.

אתם לא מוגבלים ל"טייק" אחד או שניים מול מלהקת עצבנית שרוצה כבר לצאת להפסקת צהריים.

אתם יכולים לצלם עשר פעמים בנחת, לבחור את הביצוע הכי טוב שלכם, ולשלוח אותו כשאתם שלמים איתו במאה אחוז.

אבל ויש פה אבל גדול החופש הזה מביא איתו אחריות.

האחריות על הצד הטכני נופלת עכשיו עליכם.

אם לא רואים אתכם טוב, או לא שומעים אתכם טוב, המלהקת פשוט תעבור לסרטון הבא תוך שלוש שניות.

האם צריך לקנות ציוד מקצועי ויקר?

התשובה הקצרה היא: ממש, אבל ממש לא.

התשובה הארוכה היא שאנחנו תמיד אומרים לתלמידים שלנו בבימת הנוער שהכישרון שלהם הוא מה שחשוב, לא המצלמה.

המצלמות שיש היום בכל סמארטפון ממוצע (אייפון, סמסונג גלקסי, או כל מכשיר אחר מהשנים האחרונות) מפיקות איכות וידאו שעולה על מה שהיה למצלמות טלוויזיה מקצועיות לפני עשור.

כל מה שאתם צריכים זה את הטלפון שלכם, חצובה פשוטה (או קומבינציה של ספרים וקופסאות נעליים שיחזיקו את הטלפון יציב), ואת הידע איך להשתמש באור טבעי.

5 חוקי הברזל הטכניים לצילום אודישן מנצח

בואו ניגש לתכל'ס. לפני שאנחנו מדברים על עומק הדמות וניתוח טקסט, אנחנו חייבים לוודא שהמסגרת שלכם מושלמת.

מהניסיון המקצועי שלנו, אלו הדברים שמפילים אודישנים נהדרים עוד לפני שהשחקן הוציא מילה מהפה.

1. תאורה: אל תהיו צללים בחושך

הכלל הכי חשוב בצילום הוא שתאורה עושה את כל ההבדל.

המלהקת חייבת לראות את העיניים שלכם. העיניים הן החלון לנשמה של הדמות, דרכן רואים את המחשבות והרגשות.

הטעות הנפוצה ביותר היא לעמוד כשחלון גדול נמצא מאחוריכם.

מה קורה במצב כזה? המצלמה של הטלפון מזהה המון אור בחוץ, סוגרת את הצמצם, ואתם הופכים לצללית שחורה ומאיימת.

הפתרון החינמי והטוב ביותר: תעמדו מול החלון.

תנו לאור הטבעי של השמש לשטוף את הפנים שלכם בצורה רכה ואחידה.

אם אתם מצלמים בערב ואין לכם ברירה, השתמשו ב"רינג לייט" (Ring Light) או במנורות שולחן שיאירו אתכם מקדימה, אבל הימנעו מתאורה ישירה מלמעלה (כמו נורת תקרה רגילה) שעושה צללים כהים מתחת לעיניים ולאף.

2. סאונד: למה השקט הוא החבר הכי טוב שלכם?

וידאו באיכות בינונית עם סאונד מעולה יעבור.

וידאו מדהים ב-4K עם סאונד גרוע והד של חדר אמבטיה ייסגר מיד.

אנחנו חיים בישראל, תמיד יש רעש רקע: אוטובוס עובר, כלב נובח, השכן קודח, או המזגן שמטרטר.

בזמן הצילום, אתם חייבים לייצר שקט תעשייתי.

כבו את המזגן לעשר דקות (כן, גם באוגוסט, מקסימום תזיעו קצת בין הטייקים).

סגרו חלונות, ודאו ששאר בני הבית יודעים שאתם מצלמים אודישן ולא מפריעים.

דברו ברור, תשתמשו בעבודה קולית נכונה (בדיוק כמו שאנחנו מלמדים בסדנאות שלנו בבימת הנוער), ואל תמלמלו לתוך החולצה.

3. הרקע: כמה שיותר משעמם, ככה יותר טוב

אנחנו יודעים שהחדר שלכם מהמם ויש לכם פוסטרים יפים על הקיר.

אבל באודישן, אנחנו רוצים שכל תשומת הלב תהיה עליכם, ולא על בובת הפופ שיש לכם על המדף מאחורה.

מצאו קיר חלק וריק בבית.

הצבע האידיאלי הוא אפור, כחול כהה או לבן (אבל לא לבן בוהק מדי ששורף את התמונה).

אל תעמדו צמוד מדי לקיר קחו צעד או שניים קדימה כדי לייצר קצת עומק והפרדה ביניכם לבין הרקע.

הרקע צריך להיות המסגרת השקטה לציור שזה אתם.

4. הפריים: גובה העיניים והזווית הנכונה

תשכחו מטיקטוק ואינסטגרם לרגע.

אודישנים לקולנוע וטלוויזיה מצלמים לרוחב (Landscape), לעולם לא לאורך!

איך חותכים את התמונה? הפריים האידיאלי נקרא "מדיום שוט" מצלמים אתכם מקו החזה ומעלה, עם מעט אוויר (מרווח) מעל הראש.

חשוב מאד: המצלמה (העדשה של הטלפון) חייבת להיות בדיוק בגובה העיניים שלכם.

אל תצלמו מלמטה כשהטלפון על השולחן (זה יוצר סנטר כפול וזווית מתנשאת), ואל תצלמו גבוה מדי מלמעלה.

בדיוק בגובה העיניים, כאילו מישהו יושב מולכם ומסתכל לכם בעיניים.

5. העדשה: הטריק הקטן שאף אחד לא מדבר עליו

הנה טיפ ששווה זהב: קחו מטלית מיקרופייבר (של משקפיים) ותנקו את עדשת המצלמה של הטלפון לפני שאתם מתחילים.

אתם לא תאמינו כמה טביעות אצבע שומניות יש עליה שמייצרות תמונה מטושטשת וערפילית.

בנוסף, אל תסתכלו על עצמכם במסך תוך כדי הצילום!

זה נראה כאילו אתם פוזלים הצידה.

אתם צריכים לדעת איפה ממוקמת העדשה הקטנה של הטלפון, והמבט שלכם צריך להיות מכוון טיפה ימינה או שמאלה ממנה – לכיוון הפרטנר שלכם.

המשחק מול מצלמה – איך להביא את האמת שלכם?

אחרי שהצד הטכני מושלם, אנחנו מגיעים ללב העניין: המשחק.

כבית ספר למשחק שמוביל בשרון כבר למעלה משני עשורים, המשפחה של בימת הנוער שמה דגש עצום על האמת הפנימית של השחקן.

משחק מול מצלמה שונה בתכלית ממשחק על במת תיאטרון גדולה.

ההבדל בין הבמה למסך הקטן

בתיאטרון, אנחנו צריכים שהסבתא שיושבת בשורה האחרונה באולם תשמע ותראה אותנו.

אנחנו מגדילים תנועות, מרימים את הקול, ומשתמשים בכל הגוף.

במצלמה, העדשה נמצאת מטר מכם. המצלמה קוראת מחשבות.

אם תעשו תנועות גדולות מדי או תדברו חזק מדי זה ייראה מזויף, מוגזם, ובלשון המקצועית: "אובר אקטינג" 

הסוד הוא קשב פנימי וחיצוני. להרגיש את הדמות מבפנים, ולתת לעיניים לעשות את העבודה.

פחות ידיים, פחות תזוזות מיותרות של הגוף. יותר נוכחות, מודעות וביטוי עצמי דרך הבעות פנים דקות.

איך לעשות "סלייט" (Slate) מנצח?

הסלייט הוא כרטיס הביקור שלכם.

זהו החלק בהתחלה שבו אתם מציגים את עצמכם לפני שהסצנה מתחילה.

מלהקות מחפשות לראות בסלייט את האישיות האמיתית והנינוחה שלכם, לא את הדמות.

איך עושים את זה נכון?

מסתכלים ישירות אל תוך העדשה של המצלמה, מחייכים חיוך טבעי, ואומרים בצורה ברורה: "היי, קוראים לי [שם], אני בן/בת [גיל], גובה [הגובה שלכם], מיוצג/ת בסוכנות [שם הסוכנות אם יש]".

אם ביקשו מכם להראות פרופילים סובבו את הראש ימינה, ואז שמאלה, ואז החזירו מבט למצלמה ולחצו קאט.

אל תעשו מהסלייט הצגה, פשוט תהיו אתם.

ניתוח הטקסט ועשיית בחירות

אל תשננו את הטקסט כמו רובוטים.

בקורס משחק מול מצלמה לנוער שאנחנו מעבירים בבימת הנוער, אנחנו תמיד שואלים: מה הדמות רוצה? מה המכשול שלה? מאיפה היא באה ולאן היא הולכת?

המלהקת ראתה כבר 50 ילדים עושים בדיוק את אותו הטקסט היום.

איך אתם תהיו שונים?

תעשו בחירות יצירתיות. אולי תתחילו את הסצנה בחיוך קטן? אולי בפעולה פיזית עדינה כמו סידור השרוול? תביאו את הקסם האישי שלכם לתוך המילים.

הפרטנר: הגיבור השקט מאחורי המצלמה

ברוב האודישנים, יש לכם סצנה מול דמות נוספת.

אתם חייבים מישהו שיקריא לכם את השורות של הדמות השנייה מחוץ לפריים.

זה יכול להיות חבר, הורה, או אח גדול.

אבל יש כאן מלכודת שהרבה נופלים בה.

איך להדריך את הפרטנר שלכם?

הפרטנר צריך לעמוד ממש צמוד לטלפון (כדי שהמבט שלכם יהיה קרוב לעדשה אבל לא בתוכה).

והכי חשוב: הפרטנר חייב לקרוא את הטקסט בחלש יותר מכם.

זכרו, המיקרופון של הטלפון נמצא קרוב יותר אליו מאשר אליכם!

אם הפרטנר יקריא בקול רם, זה יפוצץ את הסאונד והמלהקת לא תשמע אתכם טוב.

בנוסף, בקשו מהפרטנר לא לשחק ולהגזים, אלא פשוט להגיש לכם את הטקסט בצורה חלקה ועניינית.

האודישן הוא שלכם, לא שלהם.

העריכה והשליחה – הפיניש המקצועי

סיימתם לצלם! יש לכם טייק שאתם ממש גאים בו.

עכשיו צריך לשלוח אותו, וגם כאן יש חוקים ברורים בתעשייה.

בלי אפקטים ובלי פילטרים

אנחנו מתחננים, אל תשימו פילטרים של אינסטגרם, אל תוסיפו מוזיקת רקע דרמטית, ואל תעשו מעברים הוליוודיים בעריכה.

המלהקות רוצות עריכה נקייה.

פשוט תחתכו את השנייה שבה אתם לוחצים על ה"רקורד" בהתחלה, ואת השנייה שאתם מכבים את המצלמה בסוף.

זהו.

שמות הקבצים והפורמט

אל תשלחו קובץ שקוראים לו "IMG_4920.mp4". זה חוסר מקצועיות.

שנו את שם הקובץ כך שיכלול את השם המלא שלכם ואת שם התפקיד.

לדוגמה: דני_ישראלי_תפקיד_יוני.mp4.

כך גם אם הקובץ הולך לאיבוד במחשב של ההפקה, הם יידעו של מי הוא.

איך שולחים? לרוב יבקשו מכם להעלות את זה כסרטון לא רשום ביוטיוב, או דרך שירותי העברת קבצים כמו WeTransfer או גוגל דרייב.

תמיד, אבל תמיד, תקראו את ההוראות במייל שקיבלתם ותפעלו בדיוק לפיהן.

לשחרר ולהמשיך הלאה: הלך הרוח הנכון

שלחתם את האודישן? מעולה. קחו נשימה עמוקה.

מהניסיון שלנו עם תלמידים בבימת הנוער, אנחנו יודעים שההמתנה לתשובה יכולה להיות מורטת עצבים.

אבל האמת היא שברגע שלחצתם על "שלח", העבודה שלכם הסתיימה.

יש אלף ואחת סיבות למה שחקן מתקבל או לא מתקבל לתפקיד, ורוב הזמן זה בכלל לא קשור לכישרון שלו.

אולי הם חיפשו מישהו יותר גבוה? אולי הם החליטו לשנות את הגיל של הדמות? אולי אתם מזכירים לבמאי את האחיין שלו?

אנחנו בבימת הנוער מאמינים שהתיאטרון והמשחק הם כלים שמעניקים ערכים לחיים.

ביטחון עצמי, התמודדות עם אכזבות, העצמה וערך עצמי, כל אלו נבנים דרך התהליך של אודישנים.

כל אודישן שאתם עושים בבית הוא אימון. הוא שריר שאתם מפתחים.

אל תשבו מול הטלפון ותחכו לצלצול. המשיכו לחיים שלכם, תיהנו בחוג, תבלו עם חברים.

אם זה נועד לקרות, הם יתקשרו.

סיכום קטן מאיתנו

סלף טייפ הוא לא מפלצת, הוא בסך הכל כלי.

ברגע שמשתלטים על הצד הטכני של התאורה, הסאונד, והמיקום של הטלפון, מתפנה המקום לעשות את הדבר שלשמו התכנסנו, לשחק.

אנחנו בבימת הנוער רואים מדי יום את התלמידים שלנו מתמודדים עם אתגרים, פורצים גבולות, ומגיעים לבמות הכי נחשבות בטלוויזיה, בקולנוע ובתאטרון.

אם תקפידו על הכללים הפשוטים שפרטנו כאן, תביאו את הייחודיות שלכם למסך, ותזכרו ליהנות מהתהליך, השמיים הם הגבול עבורכם.

זכרו שגם אתם יכולים להיות, וכל חלום מתחיל בטייק אחד מוצלח בסלון.

שאלות ותשובות נפוצות על צילום אודישן מהבית:

1. האם מותר לי להסתכל לתוך המצלמה בזמן הסצנה?

באופן כללי, לא. מבט ישיר לעדשה שובר את ה"קיר הרביעי" ומתאים רק אם זה מצוין במפורש בתסריט או שאתם מנחים תוכנית. בסצנת משחק רגילה, המבט שלכם צריך להיות מכוון לפרטנר שנמצא ממש בסמוך למצלמה (קצת ימינה או שמאלה מהעדשה).

2. כמה פעמים כדאי לצלם לפני שמחליטים איזה טייק לשלוח?

אל תתישו את עצמכם. צלמו 3-4 טייקים ברצף. בדרך כלל, הטייק השני או השלישי הם הטובים ביותר, כי אתם כבר חמים אבל עדיין לא "שחוקים" ומאבדים את הספונטניות. אל תגיעו ל-20 טייקים, זה רק ייצר אצלכם בלבול וספקות.

3. אין לי חצובה לטלפון, האם מישהו יכול להחזיק את המכשיר ביד?

עדיף שלא. ידיים רועדות, גם אם מעט, מסיחות את הדעת בצפייה. אם אין לכם חצובה, אלתרו מתקן יציב: השעינו את הטלפון על ערימת ספרים, השתמשו בכוס יין כבדה כדי לתמוך בו, או קבעו אותו עם פלסטלינה למדף. העיקר שיהיה יציב לחלוטין.

4. מבקשים ממני לצלם "טייק גוף מלא". איך עושים את זה בחדר קטן?

זה אכן מאתגר בבתים ישראלים. נסו ללכת למסדרון או לסלון, להרחיק את המצלמה כמה שיותר אחורה. אם אין ברירה, צלמו בחוץ באור יום, במקום שקט עם רקע ניטרלי (קיר של בניין). שוט גוף נועד רק כדי לראות את הפרופורציות שלכם, הוא לא צריך להיות מושלם תאורתית כמו הסלייט.

5. האם כדאי להתלבש כמו הדמות לאודישן?

הכלל הוא: לרמוז לדמות, לא להתחפש. אם הדמות היא עורך דין, חולצה מכופתרת קלה תספיק, אל תשימו עניבה וחליפת שלושה חלקים. אם הדמות היא חייל, חולצת בייסיק ירוקה תעשה את העבודה. אל תשתמשו באביזרים מוגזמים (פאות, כובעים, נשק צעצוע) שמושכים את תשומת הלב מהמשחק שלכם.

6. יש לי בעיה לשנן טקסטים מהר. אפשר לקרוא מדף באודישן מצולם?

בסלף טייפ מצופה מכם לדעת את הטקסט בעל פה. מכיוון שיש לכם זמן להתכונן בבית (בניגוד לאודישן חי שבו לפעמים נותנים טקסט במקום), מלהקות יצפו לשליטה מלאה בטקסט כדי שתוכלו להתרכז במשחק ולא בקריאה. אם אתם ממש נתקעים, הדביקו את הטקסט על הקיר מאחורי המצלמה, בגובה העיניים, אבל עשו בזה שימוש כגלגל הצלה בלבד.

7. הפרטנר שלי מקריא גרוע ומבלבל אותי, מה לעשות?

זו בעיה מוכרת! בקשו ממנו לקרוא בטון הכי יבש וניטרלי שאפשר, בלי שום דרמה. לפעמים עדיף פרטנר שרק קורא את המילים מונוטונית מאשר מישהו שמנסה "לשחק" וגונב מכם את הפוקוס או נותן אינטונציות לא קשורות שמקשות עליכם להגיב באמינות.

8. ביקשו לשלוח וידאו אחד רציף של הסלייט והסצנה. האם מותר לערוך אותם יחד?

כן, בהחלט. לרוב מצלמים את הסלייט בנפרד (כי מסתכלים למצלמה) ואת הסצנה בנפרד (כי מסתכלים הצידה). השתמשו באפליקציית עריכה פשוטה בטלפון כדי לחבר את שני הקליפים אחד אחרי השני. השתמשו ב"קאט" נקי, בלי אפקטים של דפדוף או חושך ממושך בין החלקים.

9. שלחתי את האודישן לפני שבוע ולא חזרו אליי. זה אומר שלא התקבלתי?

לא בהכרח. תהליכי ליהוק יכולים לקחת שבועות ואפילו חודשים. לפעמים מחכים לאישור של גוף השידור, לפעמים ההפקה נדחית. חוק הברזל בתעשייה הוא: עשיתם את האודישן, שכחו ממנו. אם התקבלתם, אתם תדעו. אל תטרידו את המלהקת בהודעות "נו, יש תשובה?".

10. מה הטעות הכי גדולה שאנשים עושים בסלף טייפ?

ללא ספק: חוסר השקעה באנרגיה. הרבה שחקנים מרגישים בנוח מדי בבית, בחדר המוכר שלהם, והאודישן יוצא "עייף" או קטן מדי. אתם חייבים להביא את אותה אנרגיה, דריכות ומקצועיות שהייתם מביאים אם הייתם נכנסים לחדר ליהוק בתל אביב כשהבמאי יושב מולכם. תביאו אש למסך!